פסק-דין בתיק ב"ל 15543-05-09

1.         זוהי תובענה בה משיג התובע על החלטות הנתבע מיום 18.3.09 ו- 27.7.09 להפסיק לו תשלומה של גמלה בהתאם לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 (להלן - הגמלה ו- החוק, בהתאמה) החל מחודש 11/2004 ולהשיב את הגמלה ששולמה לו עד חודש 2/09 (להלן - ההחלטה).  טעמו של הנתבע להפסקת תשלום הגמלה היה הכנסות בגין זכויות התובע בנכסי מקרקעין ששיעורן עולה על גובה הגמלה (סעיף 5(ב) לחוק).  הנתבע בחר לעשות כן החל מחודש 11/04 שכן במועד זה ייחס הנתבע למערער רכישת זכויות בקרקע חקלאית (תעודת עובד ציבור מיום 27.7.09 של עדוי סלימאן, מנהל מדור הבטחת הכנסה בסניף הנתבע בשפרעם).  התובע עותר להורות על ביטול ההחלטה ועל המשך תשלום הגמלה לידיו.  הוא חולק על הזכויות המיוחסות לו בחלק מנכסי המקרקעין.  הנתבע מכחיש את התביעה וטוען כי הכנסת התובע מהמקרקעין עולה על גובה הגמלה ולכן בדין נשללה זכאותו לתשלומה.

2.         ההליכים בתובענה זו, לרבות שני דיוני ההוכחות שהתקיימו בה, התנהלו בפני מותב חסר (כב' השופטת סמיר-עמאר, אב"ד; ונציגת ציבור גב' שרה דורון).  לאחר שנשמעו העדים והוגשו סיכומים בכתב מטעמם של שני הצדדים, נקבע על ידי נשיא בית דין זה ביום 3.10.11 כי נבצר מהמותב בראשות כב' השופטת סמיר-עמאר לסיים את הדיון ולהכריע בתובענה וכי התיק מועבר למותב בהרכבו הנוכחי.  בהחלטתנו מיום 5/12/11 לאחר ששמענו את טענות הצדדים, קבענו כי הדיון בתובענה ימשך מהנקודה בה הופסק.  משכך, ניתן פסק דיננו זה.  לאחר שנתנו את דעתנו לכלל החומר שבתיק, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להדחות.

3.         הנתבע מיחס לתובע הכנסה - מכח סעיף 9(ב)(1) לחוק ותקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב - 1982 - משלשה נכסי מקרקעין.  האחד, חלקת קרקע חקלאית בשטח 1,021 מ"ר בגוש 19600 חלקה 84 (להלן - הקרקע החקלאית).  שני הנכסים האחרים מצויים במקרקעין בגוש 18583 חלקה 16 שבתמרה בהם מצויה דירת מגוריו של התובע (להלן - דירת המגורים).  דירת המגורים מצויה בבנין בן שלוש קומות - קומת מסד ומעליה שתי קומות.  אין מחלוקת כי הדירה בקומה א', מעל קומת המסד, היא דירת המגורים.  זו אינה רלוונטית לעניינו (סעיף 9(ג) סיפה לחוק).  הנתבע מיחס לתובע הכנסה מהדירה בקומת המסד.  כן מיחס הוא לתובע הכנסה מהדירה בקומה ב' בה מתגורר בנו של התובע.  הנתבע שם את שווי הנכסים על פי חוות דעת של שמאי המקרקעין חיים ברדוגו מיום 15.3.09 (נ/2; להלן - שומת המקרקעין).   

הקרקע החקלאית

4.         כעולה מכתב התביעה ומדברי ב"כ התובע בדיונים (עמודים 1 ו- 4 לפרוטוקול) אין מחלוקת כי התובע הוא בעליה של הקרקע החקלאית וכי ניתן ליחס לו הכנסה ממנה לצרכי החוק.  התובע חולק על שווי המקרקעין כפי שנישום על ידי הנתבע.  שמאי המקרקעין מציין לגבי הקרקע החקלאית כי היא מצויה קרוב מאוד לגבול העירוני של תמרה ולשכונת מגורים שבה וכי הערכת שוויה מתבססת "על גישה של שיטת קרקע זמינה לבניה במתחם הקרוב ביותר וביצוע הפחתות עקב הדחיה והסיכון, הפחתות בגין הפקעות לצרכי ציבור, הפרשות להיטל השבחה ופיתוח".  לאור זאת הוערך שווי הקרקע החקלאית בשומת המקרקעין ב- 96,000 ש"ח נכון לחודש 11/04 וב- 113,000 ש"ח נכון לחודש 2/09.  התובע חולק על שומת שווי הקרקע החקלאית ומפנה למסמך של מס רכוש מחודש 3/07 (נ/1) שם צוין כי שווי הקרקע הוא 4,213 דולר למ"ר. 

5.         אנו קובעים כי התובע לא הצליח לסתור את שווי הקרקע החקלאית כפי שנשום בשומת המקרקעין.  בחקירתו הנגדית, הסביר שמאי המקרקעין כי אין משמעות למסמך מס רכוש אליו מפנה התובע (נ/1).  השמאי הסביר כי  מנתוני מס רכוש לגבי עסקאות שנעשו בשנים 2005 ו- 2009  בחלקה מס' 85  (נ/4, נ/3)- שהיא חלקת קרקע חקלאית הסמוכה לקרקע החקלאית של התובע - עולה כי שווי הקרקע גבוה מזה שהוערך על ידי השמאי.  הוא הסביר כי תכנית מפורטת אשר בגינה יתכן ויופקעו מהקרקע החקלאית שטחים לצרכי ציבור - היא אך תכנית בהפקדה ולא תכנית מאושרת.  הליך ההפקדה עשוי להתמשך שנים רבות, לפחות חמש, ובמהלכו עשויה התכנית עוד להשתנות.  התכנית המאושרת מיעדת לקרקע שימוש חקלאי.  הוא מסביר כי הפקעה יכולה להעלות את ערך הקרקע שכן תוצאתה יכולה להיות היתר לבניית מבני ציבור על החלק שלא הופקע.  

6.         לא נפל פגם בכך שהשמאי השווה את ערך הקרקע החקלאית לעסקאות שבוצעו בקרקע חקלאית בחלקה סמוכה.  הגיוני הדבר שלצורך שומת נכס תיעשה השוואה לערכם של נכסים דומים סמוכים.  מהשוואה זו עולה כי השומה במקרה דנן לא נשומה כלל וכלל ביתר.  יש לדחות את טענת התובע כי לא היה מקום לביצוע השוואה לחלקה מס' 85 שכן ערכה של זו גדול יותר לאור סמיכותה לשכונת המגורים.  זוהי טענה שבמומחיות שהיה על התובע לתמוך בחוות דעת מתאימה, דבר שלא נעשה.  די בכך כדי לדחותה.  יש גם לדחות את טענת התובע כי שווי הקרקע החקלאית כולה, על פי מסמך נ/1, הוא 4,213 דולר.  עיון במסמך מעלה כי נרשם בו ששווי הקרקע למטר רבוע הוא 4,213 דולר.  גם זו טענה שבמומחיות - שעניינה שומת ערכם של מקרקעין - וגם כאן אין מקום לקבלה ללא עיגונה בחוות דעת מתאימה, דבר שלא נעשה. מעבר לזאת, התובע לא הביא ראיות כלשהן באשר לנסיבות בהם הופק מסמך נ/1 ומדוע יש לייחס לנתון שבו שגיאה.  כאשר מביאים את שווי הקרקע כולה, על פי ערכה למ"ר כמצוין במסמך נ/1, מגיעים למסקנה כי בשומת המקרקעין לא נשומה הקרקע החקלאית בשווי ביתר.  יש להוסיף כי כעולה משומת המקרקעין, הובאה כבר בחשבון הפחתה בשיעור 15% עקב הסיכון העתידי להפקעה.  משכך, אין לומר כי השמאי התעלם מהתכנית המופקדת.  לאור הסברי השמאי בחקירתו הנגדית, בדבר חוסר הוודאות באשר לשאלה מתי תאושר התכנית המופקדת ומה יהיו הוראותיה הסופיות - אין לומר כי נפלה חוסר סבירות בהפחתת שיעור של 15% דווקא.  התוצאה הינה כי אנו קובעים ששווי הקרקע החקלאית הוא כמפורט בשומת המקרקעין וכי ההכנסה החודשית אותה יש לזקוף לתובע בגינה מסתכמת, נכון לחודש 11/04, ב-640 ש"ח ונכון לחודש 2/09 ב-753.33 ש"ח.  לאור העובדה כי התובע טוען (סעיף 5(ב) לתצהיר עדותו הראשית) כי לאורך כל תקופת תשלום הגמלה - שתשלומה החל עוד בשנת 2000 - היה בעל זכויות בקרקע החקלאית, לא נפל פגם בכך שהנתבע ייחס לתובע הכנסה ממנה החל מחודש 11/04.   

דירת המסד

7.         על פי שומת המקרקעין, גודלה של דירת המסד הוא 70 מ"ר.  מדובר בדירה עם כניסה נפרדת הכוללת מטבח ושירותים, שני חדרי שינה וסלון.  מצבה הפיזי תחזוקתי הוא טוב.  טענתו העיקרית של התובע בנוגע לדירת המסד היא כזו שייכת לדירת המגורים.  מקובלת עלינו טענת הנתבע לפיה יש לראות בדירת המסד דירה נפרדת.  מהעדויות עולה כי לדירה זו כניסה נפרדת  (עדות השמאי ברדוגו בעמוד 16 לפרוטוקול).  העובדה כי כניסה זו אינה פונה דווקא לכביש כי אם לגינה - אינה גורעת מכך שמדובר בכניסה נפרדת לדירת המסד שאינה תלויה במעבר בדירות אחרות, אלא הגישה אליה הוא מגרם מדרגות משותף המשרת את כל הבנין (עדות התובע בעמוד 4 לפרוטוקול).  אין מדובר - למשל - בכניסה שהגישה אליה מותנית במעבר דרך דירת המגורים או דרך דירה אחרת.  בדירה מצוי אבזור  - מטבח, שירותים, חדרי שינה וסלון - המכשיר אותה למגורים ללא תלות בדירת המגורים או בדירה אחרת במבנה (עמוד 3 לשומת המקרקעין).  אנו קובעים כי מאפייניה הפיזיים של דירת המסד הם כאלה שאין בהם להפכה ליחידה אחת יחד עם דירת המגורים.  הדבר אינו עולה משומת המקרקעין.  בנוסף, מעדות בנו של התובע, מוחמד (עמוד 10 לפרוטוקול), עולה כי בסופו של כל יום נועלים התובע ורעייתו את דירת המסד.  אילו היה מדובר בחלק אינטגרלי של דירת המגורים לא היה צורך בנעילה שכזו. 

8.         התובע לא השכיר את דירת המסד ולא הקנה בה זכויות לאחרים.  השימוש העיקרי בה התמצה כמקום לאירוחם של אורחים ולבישול.  התובע ומשפחתו לא לנו בדירת המסד ונותרו בה חדרים ללא שימוש (סעיף 5א לתצהיר התובע; עדותו בעמוד 4 לפרוטוקול; עדות שכנו של התובע מחמוד סהלה  בעמוד 7 לפרוטוקול; עדות בנו של התובע מוחמד בעמוד 10 לפרוטוקול).  אנו קובעים ששימושים אלה - בהצטרפם למאפיינים הפיזיים של דירת המסד כפי שקבענו אותם לעיל -  לא הפכו את דירת המסד לחלק מדירת המגורים.  אין אלה שימושים אינטגרליים והכרחיים של דירת מגורים, אלא הפיכת דירת המסד למקום מפגש.  מהעדויות לא עלה כי היתה מניעה כלשהי לקיים מפגשים אלה בדירת המגורים.  ההסבר שניתן על ידי בנו של התובע מוחמד (עדותו בעמוד 10 לפרוטוקול) - לפיו קיום המפגשים בדירת המסד נועד כדי למנוע "בלאגן" בדירת המגורים - איננו בגדר שימוש הכרחי בדירת המסד אלא בגדר העדפה מצידו של התובע באשר לשימוש הלא הכרחי שניתן לעשות בדירת המסד.  גם ההסבר כי דירת המסד משמשת לבישול - אין בו להפכה לחלק מדירת המגורים עת התברר מפיו של התובע כי בדירת המגורים יש מטבח (עדותו בעמוד 4 לפרוטוקול).  מקובלת עלינו טענת הנתבע לפיה במסגרת בחינת ההכנסה מנכס מקרקעין לפי החוק, יש ליתן את הדעת לפוטנציאל ההכנסה הטמון בנכס.  לאור מאפייניה של דירת המסד כפי שקבענו לעיל, אשר לא היוותה חלק מדירת המגורים, ניתן היה להפיק ממנה הכנסה על ידי הקנית זכויות בה לצדדים שלישיים.  עצם העובדה שהתובע בחר שלא לעשות כן, אינה מובילה למסקנה כי אין ליחס לו הכנסה רעיונית מדירת המסד לצרכי החוק (עב"ל (ארצי) 381/99 חזאן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 57 (2000).  מסקנה זו מתחייבת לאור תכליתו של החוק להבטיח הכנסה רק למי שאינו מסוגל להפיקה.  

9.         התוצאה הינה כי אנו קובעים כי שווי דירת המסד הוא כמפורט בשומת המקרקעין, היינו 233,000 ש"ח נכון לחודש 2/09 ו-214,000 ש"ח נכון לחודש 11/2004.  כן אנו קובעים כי ההכנסה החודשית אותה יש לזקוף לתובע בגין דירת המסד מסתכמת, נכון לחודש 11/04 ב-1,426.66 ש"ח ואילו נכון לחודש 2/09 מסתכמת היא ב- 1,553.33 ש"ח.  לאור העובדה כי בנית דירת המסד הושלמה עוד בתחילת שנות ה- 90' של המאה הקודמת (עדות התובע בעמוד 5 לפרוטוקול, שורות 17-18), לא נפל פגם בכך שהנתבע ייחס לתובע הכנסה רעיונית מנכס זה החל מחודש 11/04. 

הדירה בקומה ב'

10.       על פי שומת המקרקעין, מאפייניה הפיזיים של הדירה בקומה ב' הם אלה: מדובר בדירת מגורים בשטח 120 מ"ר; בעלת כניסה נפרדת ולה שלשה חדרי שינה, מטבח יוקרתי, שירותים וחדר מקלחת, מרפסת סגורה וסלון.  כן נרשם כי מצבה הפיזי תחזוקתי טוב מאוד וכי מדובר בדירה כמעט חדשה.  נתונים אלו לא נסתרו על ידי התובע ואנו קובעים שאלה מאפייני הדירה בקומה ב'. 

11.       התובע טוען כי אין ליחס לו הכנסה רעיונית בדירה בקומה ב' בשל כך שבנו הבכור, מוחמד, הוא זה אשר בנה אותה על חשבונו וכי התובע לא מימן את בנית הדירה.  לאחר שנתנו את דעתנו לעדויות הצדדים ולראיות שהוגשו, באנו לכדי מסקנה כי יש לקבל את טענת התובע לפיה בנו מוחמד הוא אשר בנה על חשבונו  - ללא עזרה כספית של התובע - את הדירה בקומה ב' וכי הבניה החלה כבר בשנת 2000 ונמשכה עד שנת 2010. 

12.       טענת התובע  - לפיה מימון הבניה נעשה על ידי בנו מוחמד - נתמכת בתצהירי עדות ראשית של התובע, בנו מוחמד ושל חבר בן גילו של מוחמד בשם מוופק שקיר.  היא גם עולה מתצהירו של שכנו של התובע מחמוד סהלה.  עדויות אלה זוכות לתמיכה בראיה חיצונית בדמותן של חשבוניות שהונפקו על שם בנו של התובע מוחמד, בתקופה 8/05-10/09 (מוצג ת/5) בגין רכישת חומרי בניה, כלי סניטציה, אריחים וצבעים.  בחשבוניות אלה יש כדי לתמוך בטענה שהבן מוחמד הוא שנשא בעלות הבניה.  יש בהן גם לתמוך בטענת התובע ובנו מוחמד כי הבניה התמשכה בקצב הדרגתי במשך השנים 2000 - 2010 (עדות התובע בעמוד 5 לפרוטוקול; עדות הבן מוחמד בעמוד 9 לפרוטוקול).  בכל מקרה - יש בחשבוניות אלו כדי להעיד שבחודש 11/04 - הוא המועד בו מיחס הנתבע לתובע הכנסה רעיונית מהדירה בקומה ב' כשהיא שלמה וגמורה - לא הושלמה בנית הדירה.  מעדותו של הבן מוחמד עולה כי משך הבניה התארך בשל כך שמימונה נעשה מתוך חסכונות שחסך משכר המינימום שהרוויח (עדותו בעמודים 8-9 לפרוטוקול).  על כן, גם התמשכות הבניה, בשים לב להכנסתו של הבן מוחמד, יש בה כדי לתמוך בטענת התובע כי בנו מוחמד הוא שמימן את הבניה בעצמו. חיזוק נוסף לכך שהשלמת בנית הדירה היתה בשנת 2010 ולא קודם לכן ניתן למצוא בשומת המקרקעין, בה נרשם על ידי השמאי כי הדירה כמעט חדשה. 

13.       לאור העובדה כי מוחמד, בנו של התובע, מימן את בנית הדירה בקומה ב' ללא סיועו של התובע, אין להביא בחשבון במסגרת שומת ההכנסה הרעיונית מדירה זו את עלות הבניה אלא רק את זכויות הבניה (עב"ל (ארצי) 1078/00 פואז - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 23 (2001)).  השמאי העריך את זכויות הבניה, נכון לחודש 11/04 בסך של 47,520 ש"ח ואילו לחודש 2/09 הוערך שווין ב- 58,464 ש"ח (עדותו בעמוד 15 לפרוטוקול; עמוד 7 לשומת המקרקעין).  הערכת שווי זו לא נסתרה על ידי התובע.  משכך, יש ליחס לתובע הכנסה רעיונית חודשית בגובה 316.80 ש"ח בערכה לחודש 11/04, תוך שהכנסה זו בערכה לחודש 2/09 עולה כדי 389.76 ש"ח.  לאור קביעתנו כי הבניה של הדירה החלה בשנת 2000, לא נפל פגם בכך שהנתבע ייחס לתובע הכנסה רעיונית מזכויות הבניה החל מחודש 11/04.  

הבעלות במקרקעין עליהם בנויות דירת המסד והדירה בקומה ב'

14.       לא היתה מחלוקת כי המקרקעין (גוש 18583 חלקה 16) עליהם בנוי הבנין ובו דירת המגורים, דירת המסד והדירה בקומה ב' - אינו רשום במרשם המקרקעין על שמו של התובע אלא הבעלים הרשום הינו מנהל מקרקעי ישראל.  אנו קובעים כי לכך אין כל נפקות לצורך בחינת שאלת ההכנסה לפי החוק.  מקביעותינו דלעיל עולה כי התובע נוהג מנהג  בעלים בבנין המצוי על גבי מקרקעין אלו.  כך, הוא עושה שימוש בלעדי בדירת המסד.  כך, הוא איפשר לבנו לבנות דירה מעל דירת המגורים.  די באלה כדי לקבוע שלתובע זכויות בדירת המסד ובדירה בקומה ב' שניתן היה להפיק מהן הכנסה בכל נקודת זמן בתקופה הרלוונטית לתביעה.  כך עולה מהגדרת המונח "נכס" בסעיף 9(ג) לחוק שאינו מצמצם עצמו אך לזכות בעלות הרשומה במרשם המקרקעין אלא מתפרש גם ל"כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות".  כך גם מתחייב לאור תכליות החוק, שאינו מיועד להבטיח הכנסה מינימלית למי שמסוגל להפיקה מזכויות שיש לו בנכסים (עב"ל (ארצי) 48307-05-10 משעל - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 4.10.11)).

15.       התביעה נדחית אפוא.  החל מחודש 11/04 רשאי היה הנתבע ליחס לתובע הכנסה רעיונית חודשית משלשת נכסי המקרקעין הנדונים יחדיו, בערכים נכון ל- 11/04, בסך כולל של 2,383.46 ש"ח.  נתון זה, כשהוא בערכי חודש 2/09 עומד על 2,696.42 ש"ח.  על פי תעודת עובד הציבור שהוגשה, נכון לחודש 11/04 עמדה הגמלה המקסימלית על 2,333 ש"ח ולכן בדין נשללה זכאות התובע לתשלום הגמלה במועד זה.  ככל ששולמה לתובע גמלה בתקופה זו, הרי בדין דרש הנתבע מהתובע להשיבה.  גובהו המדויק של החוב לא התברר בהליך זה ועל כן איננו קובעים לגביו ממצא כלשהו.